עזבון אל-טואפשי נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

רקע

1.התובע, עזבון המנוחה אל-טוואפשי אלהם, הגיש תובענה נגד הנתבעת 1, אליהו חברה לביטוח ונתבע 2, בנק טפחות למשכנתאות בע"מ (במסגרת כתב תביעה מתוקן). נטען שהנתבעים חייבים כלפי התובע לקיים חוזה ביטוח חיים שנערך ביום 31.8.01 לטובת המנוחה, גב' אלהם אל טוואפשי ובעלה במסגרת הסכם הלוואת משכנתא.

2.בתובענה התבקש שיושת על הנתבעת 1 מלוא חוב ההלוואה המבוטחת במשכנתא, לרבות דמי פיגורים שיתגבשו עד למועד פסק הדין, מתן פטור לתובע מתשלום כלשהו על חשבון ההלוואה המבוטחת במשכנתא עד סיום ההליך וחיוב הנתבעת 1 בתשלום ריבית מיוחדת כאמור בחוק חוזה הביטוח.

עמדת התובע

3.נטען כי המנוחה ובעלה התקשרו עם הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח חיים קבוצתי בהתאם להסכם ביטוח חיים קבוצתי כאמור בהסכם הביטוח בין הנתבעת 1 לנתבע 2. נטען כי התובעת נפטרה ביום 7.7.04 בנסיבות שאינן ברורות. נטען שמכיוון שלא בוצע ניתוח שלאחר המוות לא ניתן היה לקבוע בוודאות את סיבת מותה. היא אושפזה בבית חולים ביום 6.7.04 ונפטרה ביום למחרת.

4.נטען כי חוות הדעת של המומחה, פרופ' עזאם, קבעה כי התובעת לא סבלה ממחלת לב בשלוש שנים שקדמו למותה ולא היו לה סימנים כלשהם למחלת לב במהלך אשפוזים קודמים וכי ביקוריה בבתי חולים ואצל רופאים קודם לכן נבעו מבעיות אחרות. כמו כן נטען שגורמי סיכון למחלות לב התגלו לאחר כריתת הביטוח. נטען שפרופ' עזאם קבע בחוות דעתו שהמוות לא ארע כתוצאה מאוטם שריר הלב וכי קיימת סבירות גבוהה כי סיבת המוות היתה מסיבוכים אחרים שאינם קשורים ללב או לסכרת שמהן סבלה המנוחה. נטען שלאחר מותה של המנוחה פנה בעלה לנתבעת 1 על מנת שזו תסלק את יתרת ההלוואה אצל הנתבע 2 כמתחייב מהפוליסה כאשר יתרת הסכום נכון למועד הגשת התביעה, עמדה על 192,000 ₪. ב"כ התובע טען כי הפוליסה מחייבת את הנתבעת 1 לשלם את יתרת ההלוואה הואיל והתנאים הקבועים בפוליסה התקיימו. נטען עוד שנתבע 2 פעל כמתווך וכשלוח של הנתבעת 1 ואף כסוכן ביטוח ולכן הפר את סעיף 21 לחוק הביטוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) 1981. נגד נתבע 2 נטען כי המנוחה הוחתמה על הפוליסה על ידי הנתבע 2, לרבות על הצהרה על מצב בריאותה מבלי שהובהר לה דבר ומבלי שהוקרא בפניה תוכן המסמכים. נטען שבעלה טען שהיא לא ידעה לקרוא ולכתוב בשפה העברית.

5.התובע טען כי יש לדחות את טענות הנתבעים כי הועלמו מהם עובדות מהותיות בנוגע לבריאותה של המנוחה ובין היתר שהיא סבלה מסכרת וכי אילו ידעה הנתבעת 1 אודות מצב בריאותה, לא היתה מבטחת את התובעת.

6.נטען שבעלה של המנוחה העיד על הנסיבות בהן חתם יחד עם המנוחה על החוזה והמסמכים לרבות הביטוח, כי הם הוחתמו בלי שהוסבר להם דבר, למעט העובדה שהם חותמים על מסמכים הקשורים לנטילת ההלוואה. נטען שהמנוחה לא העלימה עובדות מהותיות בכוונת מרמה. נטען שמהמסמכים הרפואיים שהוגשו ניתן להיווכח כי בסמוך לפני נטילת ההלוואה מחלת הסכרת ממנה סבלה המנוחה היתה בדרגה נמוכה ביותר ומצבה הרפואי היה תקין. נטען שאילו היו נשאלים הבעל והמנוחה, הם היו מגלים את מצבה הרפואי של המנוחה ללא כל היסוס, שכן בעת חתימה על מסמכי הביטוח חתמו בני הזוג על ויתור על סודיות רפואית.

7.נטען שיש לקבל את עדות הבעל כמהימנה והבעל הוא היחיד שיכל להעיד על נסיבות החתמת המסמכים, שכן מול עדותו ישנה עדות של פקידת הבנק שאישרה שאינה זוכרת את המקרה הספציפי ולמעשה העידה אך על שיטת העבודה בבנק. נטען שיש להעדיף את עדותו של בעלה של המנוחה על פני עדות זו. יתר על כן, נטען שניסיון החיים מלמד שבדרך כלל אנשים אינם קוראים את המסמכים שבנק מגיש להם.

8.נטען שהמחלוקת המשפטית מתמקדת בשתי שאלות: האם המנוחה הפרה את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח והאם הפרת חובת הגילוי – אם הוכחה – שוללת את אחריותה של נתבעת 1 לשלם את כספי הביטוח. דהיינו, האם התקיימו הנסיבות המתוארות בסעיף 7 לחוק. נטען שחובות הגילוי המוטלות על מבוטח מוסדרות בסעיפים 6,7,8 ו-43 לחוק חוזה הביטוח וכי על פי הפסיקה המגמה הינה לצמצם את חובת הגילוי שהוטלה בעבר על המבוטח וזאת מתוך הנחה שהחוק הינו חוק שבא להיטיב עם הצרכן. נטען שהנתבעים מבססים את עיקר הגנתם על סעיף 6(ג) לחוק ונטען שהפסיקה הביאה את המשטר המשפטי בתחום הביטוח למשטר הקרוב לאחריות מוחלטת מצד מבטחים כלפי מבוטחים. נטען שסעיף 6(ג) לחוק דורש קיום שלושה תנאים מצטברים: הסתרת עניין מהותי, שהמבוטח ידע שהעניין הוא עניין מהותי ושההסתרה נעשתה בכוונת מרמה. נטען שבעניין דנן לא התקיים בכל מקרה התנאי השלישי. בנוסף, נטען שהתובעת נהנית מן ההגנות המפורטות בסעיף 8 לחוק חוזה הביטוח. נטען שחלה חובת הוכחה מוגברת על הנתבעים בקשר לטענת המרמה והם לא עמדו ברף ההוכחה האמור. נטען עוד שחלה על המבטח חובה מוגברת לוודא שהמבוטח מודע לתנאי עסקת הביטוח.

עמדת הנתבעת 1

9.נתבעת 1 טענה שהמנוחה לא היתה ברת ביטוח לאור מצבה הרפואי ותחלואיה. נטען עוד שהתובע לא הצליח לנתק את הקשר הסיבתי שהוכח בין תחלואיה לבין פטירתה. נטען שהמנוחה הפרה ביודעין את חובת הגילוי עת חתמה על הצהרת הבריאות. נטען עוד שאין אמת בטענות התובע ביחס להליך החתימה בבנק וכי מדובר בטענות סרק שנועדו אך לצורך צירוף הבנק לתביעה על מנת להשיג צו עיכוב הליכים בהוצאה לפועל וזאת על מנת שהתובע ימשיך להחזיק בדירה משך שנים רבות תוך כדי משיכת ההליך המשפטי.

10.הנתבעת 1 טענה שאין היא נדרשת להוכיח שהמנוחה פעלה במקרה דנן בכוונת מרמה שכן משטרם חלפו שלוש שנים ממועד ההצטרפות לביטוח ועד למועד הפטירה, אין תחולה להוראת סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח. נטען שסעיף 6 לחוק קובע חובת גילוי המוטלת על המבוטח וסעיף 7ג לחוק קובע שבמקרה והמועמד לביטוח מפר את חובת הגילוי פטור המבטח בשני מקרים חלופיים: אם הפרת חובת הגילוי היתה בכוונת מרמה, או אם מבטח סביר לא היה מתקשר עם המבוטח במקרה (גם לא תמורת פרמיה גבוהה יותר). נטען שחובת הגילוי מחייבת שהמבוטח יחשוף את מצבו הרפואי האמיתי בפני חברת הביטוח. הנתבעת 1 הסתמכה על הפטור השני וטענה שמבטח סביר לא היה מציע ביטוח למנוחה. נטען שמתיקה הרפואי של המנוחה ומחוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים, ובעיקר מחוות דעתו של ד"ר פרלוק, עולה שבמועד חתימת המנוחה על הצהרת הבריאות, היא סבלה מבעיות רפואיות שונות וחמורות, ביניהן, סכרת לא מאוזנת עם סיבוכים, יתר לחץ דם כולסטרול ועוד. נטען שהיה עליה להצהיר על כל אלה.

11.נטען עוד שהוזנחה טענה בקשר לסעיף 3 לחוק כיוון שלא אוזכרה במסגרת סיכומי התובע. נטען שהתשובות לשאלות בהצהרת הבריאות מהוות בסיס לשיקולי המבטח באשר להחלטה אם לקבל מועמד לביטוח חיים ובאלו תנאים וכי מדובר בעניין מהותי. למעלה מן הצורך נטען כי המנוחה אף פעלה בכוונת מרמה. בעניין זה נטען כי נסיבות המקרה מלמדות על כוונה סובייקטיבית כאמור אצל המנוחה וכי ממילא תשובה כוזבת לשאלה מהותית מצביעה על כוונה כאמור. נטען עוד שטענת התובע שהמנוחה לא נשאלה את השאלות שבהצהרת הבריאות נסתרה בעדותה של עובדת הבנק, גב' לישנסקי, שהעידה שנהגה להסביר למבוטחים את פרטי הפוליסה. נטען עוד שהתובע עצמו העיד שאינו זוכר את מרבית הפרטים. בנוסף נטען שמתקיימת במקרה חזקת החתימה, דהיינו שאדם מודע למהות המסמכים עליהם הוא חותם. נטען בנוסף שהטענה כי המנוחה לא נשאלה אודות מצבה הבריאותי התבססה על עדות בעל דין יחידה של בעלה שלקתה בפרטים שונים. נטען עוד שטענת התובע לתחולת סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח הופרכה, או לכל הפחות לא הוכחה, ולבסוף נטען שבמשפט הוכח שקיים קשר סיבתי ממשי בין הסתרת הפרטים לבין סיבת פטירתה של המנוחה. נטען עוד שסעיף 43 לחוק אינו רלוונטי במקרה שכן לא חלפו 3 שנים ממועד החתימה על הצהרת הבריאות ועד למועד הפטירה. לחלופין נטען לקיום אשם תורם חוזי ונזיקי. למען הסדר הוסיפה הנתבעת 1 שאין מקום להטיל על הנתבעת 1 ריבית מיוחדת.

עמדת הנתבע 2

12.נטען כי המנוחה ובעלה ידעו מבעוד מועד כי עליהם למסור תשובות אמת בהצהרות שאחרת לא יהיה תוקף לביטוח. נטען כי קיימת חזקה כי המנוחה הבינה את מהות המסמכים עליהם היא חתמה. נטען שהלווים הגיעו לבנק מיוזמתם וחתמו על כל המסמכים הדרושים מרצונם החופשי ואף היו מלווים בצדדים שלישיים והיו רשאים לא לחתום, אם לא הבינו את תוכנם של המסמכים. נטען שבחתימותיהם קיבלו על עצמם את ההתחייבויות הכלולות במסמכים. נטען עוד שהלווים היו רשאים שלא לבצע את ביטוח החיים באמצעות הבנק בהתאם לסעיף 8ז להסכם ההלוואה ואין להם להלין אלא על עצמם לאחר שנדחתה תביעת הביטוח כיוון שמסרו נתונים לא נכונים. נטען עוד שהלווים הכירו את מסמכי הבנק מההלוואות הקודמות שקבלו וכי בעלה של המנוחה הפגין הבנה בנושאים אלו במהלך עדותו.

13.נטען שההימנעות מלהביא את קרובי המשפחה שנכחו עימם בבנק, פועלת לרעת התובע וגירסת הלווים. נטען שהבעל העיד שהמנוחה ידעה לדבר עברית ועוד צוין שהלווים התגוררו משך עשרות שנים בחיפה שהינה עיר מעורבת. כמו כן, מעיון במסמכים עלה שביום 31.8.01 נחתם על ידי המנוחה מסמך אחד בלבד שהוא הצהרת הבריאות ולא מסמכים רבים, בניגוד לנטען על ידי בעלה בחקירתו. מכאן נטען שאין סבירות לכך שהתובעת חתמה ללא עיון באוסף רב של מסמכים בבת אחת. נטען שיש להסתמך על עדות נציגת הבנק בנוגע לנוהל המתקיים בבנק לפיו אם אדם אינו דובר את השפה העברית או אינו יודע לקרוא ולכתוב בעברית, ניתנת לו אפשרות להביא מתורגמן מטעמו או לחתום בפני נציג בנק הדובר את השפה. נטען שעדות נציגת הבנק לא נסתרה. נטען שאין חשיבות לכך שנציגת הבנק לא זכרה את פרטי המקרה, שכן מדובר במקרה אחד מני רבים בהם היא טיפלה. נטען עוד שאין מקום לקבל טענה שמי שחתם על המסמך לא הבין אותו ואין ללווים אלא להלין על עצמם. נטען שהטענה שהמנוחה לא דיברה עברית נסתרה בעת חקירתו של בעלה שהעיד שהיתה עצמאית בהתנהלותה. נטען שסעיף 24 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים אינו רלוונטי בעניין כיוון שההלוואה נלקחה בשנת 2001 בעוד שהסעיף הוכנס לחוק רק בשנת 2005. כך נטען שעילת התביעה נגד הבנק מבוססת על סעיף חוק שלא היה קיים בעת מתן ההלוואה. נטען עוד שהבנק לא שימש כמתווך בין המנוחה לבין חברת הביטוח אלא היה מותב על פי הפוליסה בלבד. הנתבעת 2 הצטרפה לטענות הנתבעת 1 בקשר למעשה המרמה מצד המנוחה.

14.בסיכומי התשובה טען התובע שחל סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח. נטען שהביטוח נערך ביום 31.8.01 והמבוטחת נפטרה ביום 7.7.04 כך שמאז כריתת הביטוח ועד למותה חלפו 3 שנים פחות 54 ימים ומכאן שאין חולק שסעיף 43 צריך לחול על המקרה. נטען כי בנוסף חל סעיף 6(ג) לחוק העוסק בחובת גילוי יזומה המוטלת על מבוטח, להבדיל מהוראות סעיף 6(א) לחוק שעניינן אי מתן תשובה כנה ומלאה לשאלה שהוצגה למבוטח בעניין מהותי, כאשר נטען שחובת הגילוי היזומה הינה מצומצמת ולא בנקל ניתן לקבוע שהופרה. נטען שהמבטחת לא הציגה בפני המנוחה ובעלה שאלה בכתב בנוגע למידע שיש בו כדי להשפיע על הנכונות להתקשר בחוזה ביטוח. נטען שמדובר בטופס הצהרת בריאות סטנדרטי עליו הוחתמה המנוחה ולא שאלות ספציפיות אשר הופנו אליה. נטען שבנסיבות המקרה הנתבעים לא הרימו את הנטל לשכנע שהיתה הפרת חובת הגילוי היזום. נטען שבכל מקרה הנתבעים לא הצליחו להוכיח שהמבוטחת-המנוחה הסתירה עניין מהותי. נטען עוד שעסקת הביטוח כולה היתה עסקה צדדית ולא היתה בראש מעיניהם של המנוחה ובעלה ועל כן הגיוני הוא שבעת החתימה על חוזה הביטוח המנוחה לא ייחסה אותה חשיבות שייחסה לעסקת המשכנתא שהיתה בלב העניין. נטען עוד שיש לקבל את עדות בעלה כמהימנה.

דיון